הרבה פעמים שואלים אותי — אם הבעיה היא רגשית, למה לא פשוט לשבת ולדבר על זה? התשובה היא שאצל ילדים ומתבגרים המילים לא תמיד מגיעות ראשונות. לפעמים הרגש גדול מדי, מביך או פשוט אין לו עדיין שם.
היצירה עוקפת את המחסומים
כשילד מצייר, מפסל או יוצר — הוא לא צריך להסביר את עצמו במילים. הידיים עושות את העבודה, והרגש מוצא דרך לצאת החוצה בלי לעבור דרך ה“צנזורה” של המודעות. כך אנחנו מגיעים למקומות ששיחה לבד לעיתים לא מגיעה אליהם.
מהמופשט למוחשי
רגש שקשה לשאת הופך למשהו שאפשר להסתכל עליו, לגעת בו ואפילו לשנות אותו. כשהחוויה הפנימית מקבלת צורה, קל יותר לעבד אותה, להבין אותה ולשחרר אותה. זה הרגע שבו הילד מרגיש שיש לו שליטה.
ואם תהיתם — אין צורך בשום כישור אמנותי מוקדם. היצירה כאן היא אמצעי, לא מטרה — וכל ילד יכול למצוא בה את הקול שלו.